אוסף הלוחם היהודי

מלחמת העולם הראשונה- לוחמים יהודים בצבא אוסטרו-הונגריה

הקיסרות האוסטרו-הונגרית הייתה ממלכה מרכז אירופית, קונפדרציה של לאומים מרכז אירופיים בת 51 מיליון תושבים. בין יתר העמים חיו בממלכה כ- 2.25 מיליון יהודים. יחסם של יהודי אוסטרו-הונגריה אל מדינתם ואל שליטה, הקיסר פראנץ יוזף הראשון, נגזר מהכרתם, כי המדינה העניקה להם זכויות אזרח. היהודי בממלכה היה, על פי רוב, פטריוט של מולדתו, הקיסר היה לסמל של שליט ישר, אשר עשה צדק עם נתיניו ובכללם גם יהודים. ("האוסטרים האמיתיים היחידים, הם היהודים").
היהודים היוו מיעוט קטן במסגרת עמי הממלכה (4.4% מכלל האוכלוסייה), אך תרומתם והשפעתם החברתית, הפוליטית, הכלכלית והתרבותית הייתה מעבר לחלקם באוכלוסייה. בבירות הממלכה, בווינה ובבודפשט, היוו היהודים 10 ו-12 אחוז מהאוכלוסייה בהתאמה. רבים היו אמידים, בעלי מעמד חברתי גבוה, רמה תרבותית וכן בעלי השפעה חברתית בלתי מבוטלת.

הצבא האוסטרו-הונגרי ככור היתוך ללאומים שונים
האמנציפציה (באירופה בכלל ובקיסרות ההבסבורגית האוסטרית בפרט), הובילה ישירות גם לשילובם ההדרגתי של היהודים בצבא. למעשה הייתה אוסטריה הארץ הראשונה באירופה, שהנהיגה חובת שירות צבאי ליהודים כבר בסוף המאה ה-18.

היסטוריה קצרה של שילוב היהודים בצבא האוסטרו-הונגרי
מספרם של היהודים בצבא בטרם פרוץ מלחמת העולם הראשונה שיקף, בדרך כלל, את מספרם בקרב האוכלוסייה. אמנם בקרב צבא הקבע הם היוו כ-3% בלבד, אך בקרב קציני המילואים חלקם היה מרשים ביותר – בין השנים 1897 – 1911 היוו היהודים כ-18% מכלל קצונת המילואים (בהתאמה למספרם הגבוה של בוגרי בתי הספר התיכוניים, אשר מקרבם גויסו קציני המילואים).
קודקס הכבוד, אשר היה נהוג בין קציני הצבא הקיסרי-מלכותי, תרם לבלימת מחלוקות , עוינות וגם אנטישמיות. לפי אותו הקודקס הייתה זאת לא רק זכותו, אלא חובתו של קצין בצבא לתבוע לדו- קרב בחרבות או באקדחים את כל מי שהעליבו. והיהודים ידעו להגן על כבודם.

מלחמת העולם הראשונה ויהודי אוסטרו-הונגריה
ב-28 ביולי 1914 הכריזה אוסטרו-הונגריה מלחמה על סרביה, כאשר קודם לכן היא קיבלה תמיכה לצעדיה מגרמניה. כמעט במקביל, ב-1 באוגוסט 1914, הכריזה גרמניה מלחמה על רוסיה ויומיים לאחר מכן על צרפת. בריטניה, בת בריתה של צרפת הכריזה מלחמה על גרמניה ב-4 באוגוסט 1914. המלחמה הגדולה התלקחה במהרה.

פרוץ המלחמה היה מלווה באוסטרו-הונגריה (ואף באירופה כולה), בגל לאומנות. בווינה דרשו ההמונים "ללמד את הסרבים לקח". ככלל היו היהודים שותפים פעילים בהתעוררות הפטריוטית של המוני הממלכה.

ההתלהבות מהמלחמה וממטרותיה התפשטה בין הגרמנים וההונגרים וכן בקרב היהודים, אזרחים נאמנים בממלכה. הולחנו שירים מלחמתיים, כגון שיר המלחמה מאת מלווינה גרינוולד ברוח שיר המכבים, או שיריו של ד"ר הוגו צוקרמן (1881 - 1914), ומהם המפורסם ביותר "שיר הפרשים", אשר הולחן לפי מוזיקה של פראנץ להאר ( 1870 – 1948 ), שהפך לשיר המלחמה הפופולארי ביותר בקרב החיילים האוסטרים והגרמנים.

להלן הבית הראשון של 'שיר הפרשים' בתרגומו החופשי של ד"ר זאב (וולפגנג) פון וייזל:
"ממול בקצה האחו,
זוג עורבים שם נחו.
הבארץ סרביה אפול?
האדום בפולין ללא קול?
מה איכפת!
כאשר נשמתי יבואו ליטול,
אפול כפרש, ללא חת..."

הצבא האוסטרו-הונגרי נלחם במלחמה במספר חזיתות: בחזית הבלקנית, נגד סרביה, בפיקוד משותף עם הגרמנים בחזית הרוסית בפולין; בחזית מערבית כמסייע לגרמנים בבלגיה/צרפת, בחזית דרום מזרחית נגד רומניה ובולגריה; ובשנת 1915, עת הצטרפה איטליה לכוחות הברית, נפתחה גם החזית הדרומית, האיטלקית. יחידות הצבא האוסטרו-הונגרי נלחמו בהמשך המלחמה גם לצידם של העות'מאנים במזרח התיכון, בתורכיה ובפלשתינה.

בכל החזיתות השתתפו גם חיילים וקצינים יהודיים. במהלך המלחמה נלחמו בצבא האוסטרו-הונגרי בין 275,000 ל-400,000 יהודים. ההערכה הרווחת הינה נעה סביב 320,000 מגויסים יהודיים, כ- 14.2% מכלל יהודי אוסטרו-הונגריה.

השירות הצבאי של היהודים בא לידי ביטוי בכל יחידות הצבא ובכל החזיתות. מעשי גבורה של חיילים וקצינים יהודיים תועדו בפרסומים יהודיים רבים במהלך המלחמה, בעיקר כדי לסתור את טיעוניהם של האנטישמים, אשר ניסו "להוכיח" את השתמטות היהודים מחובותיהם המלחמתיות ופגיעתם במאמץ המלחמתי (לימים גם כנגד "אשמת התבוסה).

צבאות אוסטרו-הונגריה התנסו במהלך המלחמה בלחימה רב חזיתית. המערכה האוסטרו-הונגרית/ הגרמנית נגד משטרו של הצאר הרוסי נתפסה בווינה ובברלין כמלחמת תרבויות. בעיניי היהודים היא נתפסה כמערכה לשחרור יהודי פולין ורוסיה. הרוסים, אשר נתפסו בעיניי היהודים כמבצעי פוגרומים אנטישמיים, הואשמו בניהול מדיניות של גירוש, הגליה ואף חיסול פיזי של היהודים. התעמולה האוסטרית היהודית פרסמה צווי גירוש של היהודים, תמונות הרס של עיירות יהודיות ועוד.

היו גם פניות ישירות אל האוכלוסייה היהודית באזורי המלחמה ובהן קריאה ישירה, שלא לשתף פעולה עם הרוסים, ובמסגרתן הוצגו צבאות אוסטרו-הונגריה וגרמניה כנושאי תרבות החופש והשוויון המערביים. ברוב המקרים היססו היהודים וחששו להזדהות עם הצדדים הלוחמים, אך רבים גם שיתפו פעולה עם ה"משחררים" האוסטרים והגרמנים נגד הרוסים (ועל כך נענשו על ידי הרוסים, הואשמו בריגול, ואף הוצאו להורג).

הנרטיב כמשחררי היהודים המזרחיים מופיע ברבים מפרסומי המלחמה האוסטרים. לדוגמא גלויה מצ'רנוביץ שבה מברך יורש העצר הקיסרי, הארכידוכס קארל (1887 – 1922 ), את המוני יהודי העיירה ומעלה על נס את הפטריוטיות שלהם (ראה מסמכים לעיל).

ציטוט מדברי יורש העצר קארל : "יהודים סבלו מאד תחת השלטון הרוסי. האוכלוסייה היהודית פטריוטית מאד ואנו לא נשכח זאת לעולם."

יחידות צבא אוסטרו-הונגרי הגיעו אף לפלשתינה, לתורכיה ולמזרח התיכון. בעת הלחימה באזור סואץ, הציב הצבא האוסטרו-הונגרי שתי יחידות ארטילריה הררית ( כל אחת בת כ-1,000 איש), מצוידות בתותחי הוביצר בקוטר 100 מ"מ. היחידות האוסטריות השתתפו בקרבות לצידם של התורכים בקרב ביר רומני ומאוחר יותר בעזה. לקראת הקרב השלישי בעזה (נובמבר 1917) הגיעה סוללה שלישית בת שני תותחי שדה 104 מ"מ. הסוללות האוסטריות השתתפו במאמץ העות'מאני של קבוצת ילדרים . בסתיו 1918 נשלחו שתי סוללות ארטילריה נוספות לסוריה, אולם רק אחת בלבד הגיעה לחזית בטרם הפסקת האש.

סך הכול שירתו בתורכיה ובמזרח התיכון כ-12,000 אוסטרו-הונגרים, ביניהם מספר בלתי מבוטל של חיילים יהודיים. עם זאת, החליטו המפקדים בווינה להימנע מלשלוח לפלשתינה קצינים בכירים יהודיים, כדי למנוע סכסוכים עם התורכים.

שירותי הדת היהודית בצבא האוסטרו-הונגרי
עם פרוץ המלחמה, ב-1914, היו רשומים במסגרת הצבא 10 רבני שדה במילואים, Feldrabbiner der Reserve.עם סיום המלחמה היו עוד 10 נוספים מוסמכים ועוד מונו 56 רבנים לשירות מלחמתי בלבד. סה"כ שירתו במלחמה 76 רבנים. לכל הרבנים הוענקה דרגת קצונה –סרן. הם הוצבו בדרך כלל בעוצבות ברמה של קורפוס או ארמיה, ובאחריותם היה לדאוג לענייני דת של החיילים היהודיים, כולל אספקת מזון כשר. הרבנים שימשו גם כצנזורים ביחידות לכל ההתכתבות שנעשתה באותיות עבריות.

בחזית המזרחית (פולין, רוסיה) היו הרבנים מעורבים גם בפעילות הומניטארית בקרב האוכלוסייה היהודית המקומית. לדוגמא, הרב ד"ר רובין פרבר קיבל בעקבות פעילותו ההומניטארית תואר אזרח כבוד של העיירה הפולנית וולדימיר וולינסקי.

במגמה לעמוד כנגד הטענות האנטישמיות בדבר השתמטות היהודים משירות קרבי בחזיתות, עסקו הרבנים גם באיסוף עדויות אודות מעשי הגבורה של החיילים היהודים ודאגו לפרסמם. ביניהם למשל הרב, ד"ר אדולף אלטמן, אשר היה מוצב בארמיה מספר 10 בדרום טירול, בחזית האיטלקית. הרב אסף עדויות מקצינים בכירים בעוצבתו אודות התנהגותם של החיילים והקצינים היהודים בשדה הקרב.

דוברות ותעמולה
מרכיב מודרני נוסף במכונת המלחמה האוסטרו-הונגרית היה עליית חשיבות התעמולה. עוד בשנת 1909 הוקם במסגרת הצבא "המרכז לנספחי מלחמה ודובר לעיתונות". עם פרוץ המלחמה רוכזו במרכז רבים מהסופרים, המשוררים, העיתונאים והפובליציסטים המפורסמים של אוסטרו-הונגריה וגרמניה, ביניהם יהודים רבים. בשירות "הדובר לעיתונות" שולבו לדוגמה הסופר אגון ארווין קיש (1885 – 1948), הסופר ד"ר רוברט פון מוסיל (1880 – 1942 ), הסופר אלכסנדר רודה רודה (1872 – 1945 ), אליס שאלק (1874 – 1956 ), האומן הציוני אפרים משה ליליאן (1874 – 1925 ) וראש יחידת ההסרטה האציל אלכסנדר "סאשה" קולובראט- קרקובסקי (1886 – 1927), אשר ניהל את אולפני "סרטי סאשה".

נתוני סיכום
היהודים של אוסטרו-הונגריה תרמו למלחמה של ארצם תרומה מרשימה. רבים מהם הצטיינו בקרבות ואף זכו בעיטורים. העיטור העליון ("אות הגבורה מזהב") הוענק ל – 79 יהודים. לדוגמא ממלא מקום של קצין, טייס הקרב יוליוס אריגי, אשר רשם לזכותו 32 קרבות אוויר מוצלחים, עוטר 5 פעמים באות הגבורה מזהב. עיטורי "כתר הברזל" מכל הדרגות הוענקו ליהודים רבים.
כ- 40,000 יהודי אוסטרו-הונגריה קיפחו את חייהם במלחמה, מתוכם כ-1,000 קצינים.
סוף המלחמה היווה גם סופה של הקיסרות. עם התמוטטותה ארגנו קצינים וחיילים יהודיים במספר מקומות בממלכה ועדות צבאיות, במגמה לשמור על הקהילות ועל הרכוש היהודי. הועדות הועמדו לרשותן של המועצות הלאומיות היהודיות שהוקמו בווינה ובפראג. בווינה היה פעיל בועדה וולפגנג פון וייזל, בפראג – הוגו שמואל ברגמן. כן הוקמו ועדות יהודיות בברנו (ברין), אולומוץ (אולמיץ), טרזין (טרזיינשטאדט), בראטיסלבה ,למברג (לבוב) ועוד.

קצינים יהודים בכירים בצבא האוסטרו-הונגרי
הצבא האוסטרו-הונגרי היה אכן צבא רב-לאומי ורב-תרבותי ששירתו בו יהודים בכל החילות ובכל הדרגות, כולל בדרגות גנרל. עם זאת, הדרך לדרגות בכירות לא הייתה כה פשוטה ואנשים נדרשו לעיתים להמיר את דתם. בדרך כלל אם הקצינים היהודים לא המירו את דתם לצורך כך. כאשר נתמנו לתפקיד מפקד הרגימנט (אל"מ), התקדמותם נעצרה. חלקם נאלצו לפרוש לגימלאות כשהגיעה העת להעניק להם פיקוד על בריגאדה ודרגות גנרל. אחדים קיבלו את דרגת גנרל-מיור (אלוף) רק כדרגת כבוד לאחר פרישתם וכך נותרו עם הדרגה בעת פרוץ המלחמה, עת חזרתם לשירות פעיל.
במלחת העולם הראשונה היו רשומים בצבא (בשירות פעיל או בדימוס) מספר לא מבוטל של קצינים בכירים יהודיים: 4 מצביאים, אחד בדרגת גנרל-אוברסט (חזאי סמו), אחד בדרגת גנרל החי"ר (קורנהאבר), שניים בדרגת פילדמרשל-לויטננט וכ-20 גנרלים נוספים (יהודים מוצהרים ויהודים מומרים).

להלן מבחר דוגמאות מקרב הקצינים הבכירים היהודיים (ראה ב'תמונות' לעיל):

אדוארד האביר פון שוויצר (1844 – 1920)
פון שוויצר נולד בהונגריה והשתתף במלחמה נגד פרוסיה (1865). כסגן צעיר הצטיין במלחמה בבוסניה, קיבל אות "כתר הברזל" וזכה למעמד אבירות. בשל סירובו להמיר את דתו נמנע צירופו למטה הכללי. למרות זאת, התקדמותו לא נבלמה, עקב קירבתו לקייזר, אשר הכיר בסגולותיו כאיש צבא וקידמו עד לדרגת פילדמרשל-לויטננט (1908). פון שווייצר פרש משירותו הפעיל בשנת 1912 .

אדולף קורנהאבר, האביר פון פיליס (1856 – 1925)
קורנהאבר נולד בדראהוביץ', גליציה. בוגר האקדמיה הצבאית ע"ש מריה תרזה בווינה-נוישטאדט. שירת ביחידות חי"ר ובהגנה מרחבית. בנובמבר 1910 קיבל דרגת אלוף (גנרל מיור) וב- 1914 את דרגת פילדמרשל-לויטננט . בעת המלחמה שימש קורנהאבר כמפקד דיביזיית חי"ר של "הונבד" מס' 51. דרגתו האחרונה בצבא הייתה גנרל החי"ר (1918). על הצטיינותו במלחמה הוענק לו "צלב האבירות של מסדר ליאופולד" (1915).

בארון סמואל, סאמו חזאי (1851 – 1942)
נולד ברימסומבאט , בהונגריה, שירת בצבא ההונגרי – "הונבד", לימד גם באקדמיה הצבאית ההונגרית בבודפשט. מונה לשר ההגנה ההונגרי בשנת 1910, הוענק לו תואר של בארון ודרגת פילדמרשל-לויטטנט. במהלך המלחמה היה הבארון חזאי אחראי על חוקי חירום ומאוחר יותר על הגיוס ועל האספקה של הצבא הקיסרי-המלכותי. בשנת 1914 הוא קיבל דרגת גנרל החי"ר וב-1918 את דרגת גנרלאוברסט. פרש מהצבא לאחר המלחמה. עם התמוטטות הקיסרות הוא נעצר, אך שוחרר זמן קצר לאחר מכן. חזאי התנצר בצעירותו ונמנע מלהדגיש את מוצאו היהודי.

ד"ר אלויס פיק (1859 – 1945)

משפחת פון פרידמן / אבישר
זיגמונד אדלן פון פרידמן ( מאוחר יותר בישראל , אלוף איתן אבישר) נולד בשנת 1892 למשפחת קצינים יהודיים אוסטריים. אביו, קולונל מוריץ אדלן פון פרידמן היה קצין מקצועי, אשר שימש במהלך המלחמה כשלישו האישי של שר המלחמה במיניסטריון המלחמה בווינה.

בעקבות אביו, בחר גם זיגמונד במקצוע הצבאי. לאחר סיום "בית הספר הריאלי הצבאי" הוא למד כיהודי ראשון ב"אקדמיה הצבאית הטכנית". עם סיום לימודיו, ב-1913, הוצב פון פרידמן בארטילריה כבדה, בדרגת סגן. עם פרוץ המלחמה, באוגוסט 1914, נשלח הרגימנט שבו הוא שירת, לחזית. במהלך המלחמה שימש פון פרידמן בתפקידים מגוונים כגון שליש בגייס ארטילרי, מפקד סוללת תותחים כבדים וקצין מטה בדיביזיה. אחרי המלחמה שירת פון פרידמן במיניסטריון המלחמה.

בין שתי מלחמות העולם היה פון פרידמן עסוק גם בפעילות ציבורית. הוא היה בין מייסדיה של "אגודת לוחמי החזית העברים באוסטריה" (1932). מאז 1934 הוא נבחר לנשיא האגודה, והיה בין מארגניו של הקונגרס העולמי הראשון של לוחמי חזית יהודיים.

עם השתלטותו של היטלר על אוסטריה וצירופה לרייך הגרמני (1938), נעצר פון פרידמן ושוחרר רק לאחר הפעלת לחץ מכל העולם. בספטמבר 1938 עלתה משפחת פון פרידמן לארץ-ישראל. עם עלייתו התגייס פון פרידמן ל"הגנה" בתפקיד יועץ צבאי. בארץ עיברתה המשפחה את שמה לאבישר. עם הקמת צה"ל מונה אלוף איתן אבישר לתפקיד נשיא בית הדין הצבאי העליון, ובמקביל המשיך לייעץ בסוגיות בנין הכוח הצבאי. אבישר פרסם מאמרים, פרשנויות בנושאי צבא ואסטרטגיה והוציא לאור ספרים כגון: "2,500 שנות טקטיקה" או "אסטרטגיה וטקטיקה במלחמת העולם השנייה".

משפחת פון וייזל
מוצאה של משפחתו של זאב (וולפגנג) פון וייזל מעיירה ליד פראג. שם נולד אביו, ד"ר ארנסט פראנץ פון וייזל (יליד 1857), עורך דין במקצועו, איש צבא וחובב סייף. האב שירת בצבא האוסטרו-הונגרי והיה בין מנסחי חוקת השיפוט הצבאי האוסטרי. בעת מלחמת העולם הראשונה התייצב האב לשירות והוצב בתפקיד סגן הפרקליט הצבאי הראשי. כהוקרה על שירותו הוענק לד"ר וייזל תואר אצולה.
ד"ר זאב (וולפגנג) פון וייזל נולד בשנת 1896 בווינה למשפחה ציונית (בין באי הבית היו הרצל ונורדאו). זאב החל ללמוד רפואה בווינה. עם פרוץ המלחמה התנדב לחיל התותחנים ונלחם כקצין במשך ארבע שנות המלחמה בחזיתות גליציה ואיטליה.
עם סיום המלחמה ארגן פון וייזל את "משמר מגן יהודי" בווינה. בשנת 1922, עם סיום לימודי הרפואה עלה פון וייזל לארץ-ישראל והצטרף לתנועה הרביזיוניסטית. היה המפקד הראשון של בית הספר לקצינים של ה"הגנה" בתל יוסף (1934).
במלחמת העצמאות התנדב פון וייזל לחיל התותחנים, ונלחם בנגבה ובחזית בנגב (נפצע בעת כיבוש באר שבע).
לאחר פרישתו מצה"ל (1951) עסק בפוליטיקה, בעיקר בעיתונות ופובליציסטיקה.

אביגדור המאירי (פוירשטיין) (1890 – 1970)
נולד בכפר ליד העיר מונקאץ', קרפטו-רוס בשנת 1890.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה גויס לצבא כקצין בחזית האוסטרית-רוסית.
בשנת 1916 נפל בשבי הרוסי ולנלקח לסיביר. שוחרר בעקבות מהפכת פברואר 1917, הגיע לקייב ולאחר מכן לאודסה, שם הצטרף לחבורת סופרים שנמנתה על חוג חבריו של ביאליק.
בשנת 1921 עלה פויירשטיין לארץ-ישראל.
בארץ שימש בפובליציסט, סופר, משורר, מחזאי, מתורגמן ספרותי ועורך כתבי עת.
שנות המלחמה, שירותו בצבא האוסטרו-הונגרי והשבי הרוסי, השפיעו על המאירי ועל יצירתו הספרותית.
הספר המפורסם מתקופת המלחמה הינו "השיגעון הגדול: רשימת קצין עברי במלחמה הגדולה " (1929).

רפאל לב (1891 – 1961)
רפאל לב נולד באוסטריה. במלחמת העולם הראשונה שירת כסרן בצבא האוסטרו-הונגרי.
לאחר המלחמה השתתף במרד ווינה (1934) כמפקד ב"שוצבונד" ונדון למאסר ממושך בעקבות זאת.
לאחר שנתיים שוחרר.
עלה לארץ-ישראל בשנת 1938 ביוזמתו של אליהו גולומב והביא עימו ידע צבאי רב.
ב- 1939 מונה לראש לשכת ההדרכה במטה ה"הגנה". בשנת 1939 נאסר ונחבש בכלא עכו.
ב- 1947 מונה למפקד גליל התיכון.
לאחר קום המדינה שימש כמנהל הראשון של ארכיון צה"ל.