עדותו של אלוף פיקוד צפון- דוד (דדו) אלעזר
עמ' 1-7
האלוף נשאל האם ידוע לו על תכנון פעולת תגמול דרך הים. הוא משיב שידע על תכנון כזה אך לא זכור לו כתכנון רציני. כמו כן הוא מתבקש לפרט מה נאמר בפגישותיו האישיות עם הרמטכ"ל.
דדו מדגיש כי הוא כל הזמן היה צריך להסב את תשומת ליבו של הרמטכ"ל לגזרת הצפון שלא תישכח, כי גם היא בסכנה. "אם תהיה מלחמה עם מצרים, אני משוכנע שתהיה גם מלחמה עם סוריה" (עמ' 5)
תכנון מפורט של אלוף פיקוד צפון ללחימה בסוריה. התקיפה שלנו, כך הוא אומר, חייבת קודם כל בשביל הגנה. "אני מאמין שהמלחמה צריכה להיגמר על כיבוש ולא על הקו הירוק"(עמ' 5)
שיטת הכיבוש היא בשיטת ה'מקבות': מקבת צפון, מקבת מרכז ומקבת דרום.
עמ' 11-12
החוקרים מבקשים מאלוף פיקוד צפון להגיד מה דעתו לגבי הדעות השונות במטה הכללי. שואלים על קשריו האישיים עם הרמטכ"ל. הוא משיב שהיו לו התייעצויות בארבע עיניים עם הרמטכ"ל אך מסרב לפרט מה נאמר שם.
ובאשר לדעתו על הדברים שנעלו בדיוני מטכ"ל הוא אומר שהתכנית לכיבוש רצועת עזה "העלה לי את החום" (עמ' 12)
עמ' 15-16
לאחר החלטת הממשלה ב-27 במאי להמתין שבועיים שלושה, מתכנסים האלופים ועושים דיון בניהם כיוון שהם מבינים שאסור להמתין שבועיים. המסקנה בפורום היא שבכל מקרה ממתינים והדעות חלוקות. דדו תומך בכך שצריך לתקוף מיד ולא להמתין, הוא מאמין שתהיה מלחמה.
עמ' 19
החוקרים אומרים לדדו שהם מבינים שהצעתו- ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה- לא התקבלה. דדו מוחה ואומר שאת כל הצעותיו קיבל הרמטכ"ל בלי לעשות בהם שינוי. התכניות שלו לא יצאו לפועל כי לא היה מספיק ציוד לכך, אך ברמת העיקרון הן אושרו.
עמ' 20
משתף אותם בדילמה הכי גדולה שלו בזמן המלחמה. 'מקבת הצפון' שלו אושרה. הוא מחליט על שעת "ש" ולא בטוח האם אכן לתקוף ב7 ליוני, האם יהיה לו סיוע אווירי, יש לו כוחות קטנים, "מזג אויר מחורבן", כל זה גורם לו לא לרצות לתקוף.
ההחלטה מתקבלת עם סגן הרמטכ"ל- חיים בר לב, דוחים את ההתקפה למחר.
עמ' 21
רגע לפני שהם מתחילים לתקוף, מתקשר הרמטכ"ל לדדו. דדו מתאר את השיחה עם רבין בפירוט.
"אנחנו יכולים לתקוף רק על הקו הירוק" אומר לו רבין ודדו כועס ואומר שהוא לא ירוויח מזה שום דבר. "לתקוף את תל- עזזיית פרושו לשלם את כל המחיר מבלי לקבל כלום." וההתקפה לא יוצאת לדרך גם היום.
עמ' 22
תיאור הפגישה עם לוי אשכול לאחר ביטול ההתקפה. דדו מסביר לו בפירוט את כל תכניותיו, מסביר שאינו צריך עוד כוח או דברים מיוחדים- פשוט לתקוף. "נשתדל" אומר אשכול והם לוחצים ידיים.
כשהוא יוצא מהפגישה הוא פוגש את אחת הפקידות והיא אומרת לו שיש לה עוד מעט יום הולדת והיא רוצה במתנה את הבניאס. "מרים" הוא אומר לה "אני אעשה הכל כדי שיהיה לך בניאס,אבל תעשי גם את".
עמ' 23-25
החוקרים מסבירים לדדו כי העדות שנתן על ה7-8 ביוני הייתה עדות משמעותית וכי היא סוגרת להם מעגל עם עדויות אחרות ועוזרת לתחקיר שהם עושים בשביל משרד החוץ.
הם מסבירים לו מדוע לא ניתן היה לבצע את ההתקפה ב-7 ליוני ומשלימים לו את הפרטים החסרים לגבי השאלות שהעלה בהתחלה.
עמ' 27
סא"ל שריג שיושב בחקירה מצטט את שר הביטחון באמירה שמביעה את עמדתו הברורה לגבי תקיפת הסורים:" מי שירים יד ויתן מכה לסורים, היד תכאב לו" לעומתו הרמטכ"ל רוצה לתקוף ולוחץ לביצוע ה'מקבה', לבסוף כשר הביטחון והרמטכ"ל מגיעים לראש הממשלה- מתיישר שר הביטחון ואומר: "אנחנו רוצים ללכת לפי מקבת צפון".
עמ' 33-34
שיחת טלפון בין אלוף פיקוד צפון דוד אלעזר ליצחק רבין הרמטכ"ל ומשה דיין.
הם אומרים לו שהם מחליטים לא לתקוף מכמה סיבות. ביניהם החשש מתגובת הסורים, אולי המצרים יקבלו את הפסקת האש, ובעיקר הפחד לאבד לוחמים נוספים. דדו מנסה להעלות טענות נגד : "זאת תיהיה בכייה לדורות אם לא נעשה בגבול הזה משהו..."(עמ' 34)
הוא מתאר את תחושת הפספוס שהייתה לו למחרת כיוון שרצה לדחות את ההתקפה. אם לא הייתי דוחה את ההתקפה, אולי היא הייתה מתקיימת. רק בפועל הוא מבין שזה לא ממש משנה. כך או כך היא לא הייתה קוראת.
עמ' 44-46
מספר על הקרב בלילה שבין ה-9 ל-10 לחודש בגזרת רמת הגולן, קיבוץ האון, ועל הפסקת ההתקפה עקב הוראות על הפסקת אש. בסופו של דבר הפסקת האש לא נכנסת לתוקף והקרב מתחדש.
עמ' 47-50
פגישה של אשכול, דיין,חיים בר לב ודדו בגבע, כיבוש החרמון