במחצית הראשונה של המאה ה-20 , לפני "נחיתתם" של המקררים הראשונים בארץ הקודש, (מתוצרת פריג'ידר בדרך כלל),היו היו ארונות קרח,שבהם היו מכניסים בלוקים של קרח (שליש, חצי או בלוק שלם, לפי הצורך). בחלק העליון נמצא הבלוק, ובחלק התחתון נותר מקום למים הנקווים לאחר הפשרתם. תחילה היה הפתח לארון הקרח מלמעלה, ומאוחר יותר, בגרסה "המודרנית", פתח הארון היה מהצד, בדומה למיני מקרר של היום. היה לו גם שם: אייסקסטן.
וכמו לכל מצרך מבוקש, היו בתי חרושת לקרח, היו בתי חרושת לייצור ארונות קרח, והיתה תופעה חשובה במיוחד: מוכר הקרח! הוא (כמו מוכר הנפט בחורף), היה עובר בשכונה עם סוס ועגלה, מצלצל בפעמון וקורא "ק-ר-ח", "ק-ר- ח", ומי שבדיוק נגמר לו הקרח בארון, היה רוכש חתיכת קרח לפי הצורך. בימי הקיץ החמים צבאו על עגלתו המונים, בעיקר עקרות בית (נואשות?) שנגמר להן בדיוק הקרח...
וכך קרה שבימים הלוהטים של יולי 1951 נוצר מחסור בקרח ב...חיפה. עד כדי כך היה חריף המחסור, שדוד בן גוריון טרח לציין זאת ביומנו לאחר שטלפן אליו אבא חושי, ראש עריית חיפה ועדכן אותו בכאוס שנוצר.
מיומנו של בן גוריון 14.7.1951, אוסף ארכיון צה"ל ומעהב"ט:
"טלפן לי אבא חושי: חסר קרח והקהל התנפל על בתי החרושת, ומשום מה המשטרה אינה רוצה להתערב".
ארון קרח
מוכר קרח
עגלת קרח
מקורות: אתר נוסטלגיה: http://www.nostal.co.il
ליקטה: אילנית יהודה
כתבה וערכה: נטלי שוחט
תצלומים מאתר נוסטלגיה
תאריך פרסום: 19/08/2015