ביום שישי, 16 בינואר 1948, נפלו 35 (ל"ה) לוחמי פלמ"ח וחי"ש בדרכם לגוש עציון, לשם יצאו ברגל מן המושבה הר-טוב כדי להעביר אספקה חיונית ליישוביו ולתגבר את מגיניו. בתערוכה זו מוצג סיפורו של אחד מן הל"ה, יעקב כהן, באמצעות יומנו האישי, אותו החל לכתוב בגיל שמונה והמשיך עד חמישה ימים לפני שנפל חלל.
בליל 16-15 בינואר 1948, ליל חמישי-שישי, יצא כוח מחלקתי שמנה שלושים ושמונה לוחמי 'ההגנה', חלקם אנשי פלמ"ח וחלקם אנשי חי"ש (חיל שדה), מן המושבה הר-טוב שממערב לירושלים אל כפר עציון שבגוש עציון. היה זה לאחר שבלילה הקודם נכשל ניסיון להגיע לגוש מכיוון אחר, מדרום ירושלים. משימת הכוח, שעליו פיקד סגן מפקד הגדוד השישי של הפלמ"ח דני מס, הייתה לתגבר את מגיני ארבעת יישובי הגוש ולהעביר אליו תחמושת, סוללות למכשירי קשר וחומרי רפואה. מאז פרוץ ה'מאורעות' למחרת הצבעת האו"ם על תוכנית החלוקה ב-29 בנובמבר 1947, התנגשויות אלימות מפוזרות שנעשו במהרה למלחמה, מלחמת העצמאות, נוצר קושי גדל והולך להעביר אספקה ליישובי הגוש המבודד. זאת, בשל הלחץ שהפעילו לוחמים ערבים בלתי סדירים וכפריים חמושים מן הסביבה על כביש ירושלים-חברון, עורק התחבורה לגוש.
הכוח יצא ברגל מהר-טוב בשעה 23:00 בקירוב, שעות לאחר מועד היציאה המתוכנן, ולפניו ציר תנועה ארוך של כ-24 קילומטרים בסביבת יישובים ערביים ובשטח שבחלקו קשה להליכה ובחלקו לא קל לניווט. לאחר קילומטרים אחדים של צעידה נקע אחד הלוחמים את כף רגלו והמפקד, דני מס, שלח אותו ביחד עם שני מלווים בחזרה להר-טוב. יתר השלושים וחמישה – הל"ה, כפי שהם נודעו מאז – המשיכו בדרכם לכפר עציון. מה שאירע להם אחר כך אינו ידוע בבירור או בוודאות במלואו ולפרטיו, אך עם עלות השחר הם היו עדיין מרוחקים מיעדם, בקרבת הכפרים צוריף ואל-ג'בּע, שם התגלו לעיני כפריים ערבים: לפי אחת הגרסאות ראה אותם רועה צאן שנקרה בדרכם ולפי גרסה אחרת נשים שיצאו לקושש עצים. למקום הוזעקו לוחמים ממיליציית 'הג'יהאד הקדוש' ששהו במחנה אימונים בסמוך לצוריף, וכן כפריים רבים מן הסביבה הקרובה והרחוקה. אלה כיתרו והתקיפו את השלושים וחמישה, ולאחר קרב ארוך שנמשך עד שעות אחר הצהריים של יום שישי הרגו אותם עד האחרון שבהם.
אובדן הל"ה היכה בתדהמה ובצער את היישוב היהודי בארץ הן בשל מספרם הגדול של הנופלים בפעולה אחת והן מפני שהיו אלה ממיטב הצעירים הארץ-ישראלים של הזמן. דיוקנם הקבוצתי והאישי תועד והונצח שנתיים אחר כך בספר
למד הא: אשר נפלו בהרי חברון בחושם לעזרת גוש עציון ביום חמישה בשבט שנת ה'תש"ח (ירושלים: המחלקה לעניני הנוער והחלוץ של ההסתדרות הציונית, תש"י), שערכה המשוררת אנדה פינקרפלד (עמיר), שבן אחותה דניאל רייך נמנה עם הל"ה. חיים גורי, איש הפלמ"ח שאחדים מן הל"ה היו רֵעיו, כתב לזכרם ימים אחדים לאחר נפילתם את שירו 'הנה מוטלות גופותינו', שנעשה לשיר קנוני בתרבות השכול הישראלית.
מתוך: אנדה פינקרפלד,
למד הא (ירושלים, תש"י)