יעקב המשיך לתעד את חייו בארבע מחברות נוספות, והשינויים שעברו עליו בצמיחתו ובהתבגרותו באים בהן לידי ביטוי הן בצורה – בעיצוב הרשומות, בסגנון הכתיבה ואף בכתב עצמו, ובהיעלמות האיורים המלווים את הכתוב – והן בתכנים: סיום לימודיו התיכוניים, שירותו בפלמ"ח, לימודיו באוניברסיטה העברית, עבודתו כמדריך במוסד הילדים 'בית חנה', בשילוב מידע, רשמים ותובנות השייכים לצד האישי – המשפחה, חברים, קשרים עם בנות – ולאירועי הזמן בארץ ובעולם.
מתוך המחברת השלישית של היומן: יום כניעת גרמניה במלחמת העולם השנייה
המחברת החמישית והאחרונה של היומן מוקדשת לימים ולשבועות שאחרי הצבעת האו"ם על תוכנית החלוקה ב-29 בנובמבר 1947. בתחילת דצמבר גויס יעקב עם חברי הרזרבה הירושלמית של הפלמ"ח לעשרה ימים של שירות ביטחוני. ברשומה מ-7 בחודש, שבה כתב על גיוסו, ציין כי 'איני עוד יודע מה עומד בפני, אך כל קרבן שאתן לא יהיה גדול מדי, כי תפקיד נעלה הוא עד מאד להסיר כל מכשול שיעמוד בפני העצמאות העברית!'. בתום עשרת הימים הוא שוחרר וחזר ללימודיו באוניברסיטה ולעבודתו במוסד הילדים. ברשומה מ-17 בדצמבר, שבה תיעד את תחושותיו ואת חוויותיו משירותו, השתומם 'כמה מהר החלפתי עורי, והפכתי לחזור להיות איש החטיבה [הפלמ"ח] במלוא מובן המילה'. 'היו אלה ימים מלאי סיפוק', המשיך וכתב, ימים 'מלאי מאורעות וסכנות, ימים שבהם העמדת את נפשך מנגד. והייתי מוכן לכל פעולה ותהיה קשה ומסוכנת כמה שתהיה. אמנם לא חסרו ימים בטלים מלאי ציפייה, אך כאן התהווה ההווי הישן הידוע, הווי של המחנות [מחנות הפלמ"ח], במובנם האופייני ביותר. ולא חשוב היה באיזה בסיס שכנוּ, היה זה יכול להיות בבסיס הבטוח והנוח במעלה [החמישה], מקום משכנם של מבריאים בימות הקיץ, והיה זה יכול להיות נווה אילן, הקבוצה הצעירה על ראש פסגות, שעם חבריה נעשינו קשורים ביותר, וכמובן ש"החיים" לא פסחו על ההרים, על היערות שהשתלטנו עליהם, על הוואדיות שהתהלכנו בהם [...] בכל מקום היינו בבית והרגשנו בטוחים ושלווים, ידענו כי חיל החלוץ אנו, לכוח המגן של היישוב ובתור שכזה כל יגע לא יהיה גדול יותר'.
שער המחברת החמישית והאחרונה של היומן
כעבור ימים אחדים גויס יעקב בשנית. ב-23 בדצמבר כתב ביומנו: 'דומני כי העתיד נראה עתה ברור יותר. שוב אין לי ולחברי בחטיבה כל אשליה כי חזור נחזור ללימודים וכי נוכל ללמוד באוניברסיטה. יודעים אנו, וכך גם הודיעו לנו, כי גיוֹס גויסנו באופן שלם ועל סמך תפקידנו נוותר על שנת הלימודים'. 'גברו געגועי הביתה', התוודה בסוף הרשומה, 'רוצה אני בלבב שלם לנסוע תל-אביבה ואם לא אעשה זאת בימים הקרובים, מי יודע כמה זמן יעבור עד שאוכל שוב לראות את היקרים לי?'.