ראשית ימי הח''ן

​עוד מקדמא דנא היוו הנשים התנ"כיות לא רק 'עזר כנגדו' בעולם פטריארכאלי, אלא חוד חנית של עם, של חברה, של משפחה. מאימותינו הלאומיות – שרה, רבקה רחל ולאה, שידן בכל; עבור בנביאות כדבורה וחולדה, בדמויות מיכל ובת שבע וכלה בנשים חזקות ואמיצות כרחב הזונה, כיעל שחיסלה בדרכי ערמה את סיסרא שר צבא חצור (שופטים, ד') וביהודית שחיסלה את שר הצבא נבוכדנצר מלך אשור הולופרנס; כולן בחכמתן, בעורמתן ולעתים בכוחן הפיזי ניהלו בתי אב, בתי מלוכה, חברות ואף צבאות בטקטיקות ובאסטרטגיות שלא היו מביישות מצביא ורמטכ"ל.

דוד בן גוריון, מאבות האומה היהודית המודרנית, ראה ואף העריך את פועלה ואת עוצמתה של האישה היהודייה/הישראלית הן בימי בראשית והן כיום. במכתב ששלח לוועד העדה הקראית בפברואר 1952 הדגיש כי למרות היות "כבוד בת מלך פנימה", ולמרות צניעותה של האישה, היא הייתה תמיד בחזית העשייה: אם כרועת צאן, כעובדת בשדה, כשופטת של העם וכלוחמת. במכתבו העדין אך התקיף יוצא בן- גוריון חוצץ כנגד הטענה כי על האישה להישאר בדלת האמות של ביתה, וכמו נשות החיל של ראשית האומה, עליה לתרום גם בחוץ, דהיינו בעולם העבודה ובצבא. עקב בצד אגודל, הוא מוכיח בפסוקים ובמובאות את פועלן של נשות העם מבראשית. ולבסוף חורץ: "... חייבים כל בנינו ובנותינו לדעת להגן על עצמם , על עמם ועל ארצם".

של דעתו הנחרצת לגבי מעמדה השוויוני של האישה כחלק מהעם ובפרט בצבא, התנגד דוד בן- גוריון לשם שהוצע לחיל הנשים: חע"ן, דהיינו 'חיל עזר נשים'. על סוגיה זו ניתן להתרשם מזיכרונותיה של גב' אסתר הרליץ: " הייתי אז אחת משתי הקצינות ששרתו ב- A.T.S ( חיל העזר של מתנדבות ארץ-ישראליות לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה) והקימו גדוד נשים בירושלים הנצורה. עבור 150 הבנות הראשונות קיבלנו מדים וכובעים מפועלי המחט בניו-יורק. בהיותנו מנותקות מפיקוד הח"ן בתל-אביב, קראנו ליחידה חע"ן, דהיינו 'חיל עזר נשים' כדוגמת הצבא הבריטי , והזמנו סמלי כובע שעליהם רקוע 'צבר' וכתובת ח.ע.נ.