במהלך השנים נכתבו הרבה ספרים, מאמרים וכתבות בארץ ובעולם שעסקו במבצע זה שהיה ייחודי
במינו בתולדות מדינת ישראל, ובו חברו בהסכם כתוב ("הסכם סוור") שתי מעצמות
אירופאיות - צרפת ובריטניה - למהלך צבאי משותף עם ישראל.
החיבור המשולש הזה
התאפשר בנקודת זמן מסוימת כאשר מנהיגי המדינות זיהו אינטרסים משותפים שהובילו אותן
לפעול נגד שליט מצרים גמאל עבד אל נאצר במטרה למוטט את מעמדו.
ישראל סבלה במהלך שנת 1955 ובמיוחד במחצית הראשונה של 1956 מאי שקט בגבולות
ומפעולות טרור של מחבלים ("פדאין" - מקריבי עצמם) שגויסו על ידי המצרים והופעלו על
ידם מרצועת עזה. מספר פעולות תגמול שבוצעו נגד מטרות מצריות "חיממו" את הגזרה והעלו
את סכנת ההתלקחות בין שתי המדינות. עוד בסוף 1955 ראה הרמטכ"ל משה דיין את הפלת
משטרו של נאצר כפיתרון יסודי לבעיה הביטחונית שישראל נמצאה בה ולשם כך הציע לכבוש
מיד את הרצועה. אולם ראש הממשלה ושר הביטחון בן גוריון סבר כי יש לפעול לכיבוש
מיצרי אילת, אשר נחסמו למעבר אוניות ישראליות, מהלך שלדידו יהיה יותר מקובל בעולם.
הצעה זו נדחתה על ידי הממשלה. מכאן ואילך נדחה מועד המלחמה הצפויה עם מצרים וההערכה
בישראל הייתה כי בקיץ 1956 מצרים תשלים הכנותיה למלחמה.
גמאל עבד אל נאצר,
נציגה של מצרים שלאחר שלטון המלך פארוק, חבר בכת הקצינים המצריים שהפילה את המלך
והבולט שבה, ראה בחיזוק הצבא המצרי דרך להגשים את חלומו להנהיג תנועה פאן ערבית
ולהיהפך לגורם בעל משקל בינלאומי. כשהוא נתמך על ידי ברית המועצות, חתם בספטמבר
1955 על עסקת נשק גדולה עם הגוש הסובייטי, עסקה הידועה בשם "העסקה הצ'כית" אשר
ערערה את מאזן הכוחות שהיה קיים בין הצבא הישראלי והמצרי במספר הטנקים, במטוסים,
בארטילריה ובכלי שייט, אך בעיקר שינתה את יחסי הכוחות בפן האיכותי בעקבות הזרמת
כלים סובייטים מודרניים ומתקדמים ביותר.
מחוזק במעמדו, הלאים שליט מצרים ב-
26 ביולי 1956 את תעלת סואץ ודחה הצעות פשרה לתפעול בינלאומי של התעלה. במעשה
ההלאמה פגע שליט מצריים באנגליה וצרפת ומדינות מערביות אחרות, וגבר החשש לחופש השיט
בתעלה.
בחודשים שקדמו למבצע "קדש" תכננו צרפת ובריטניה מהלכים שמטרתם להשתלט
על תעלת סואץ בכוח צבאי. כינויו של מבצע זה היה "מוסקיטיר".
מדינת ישראל
מצאה הזדמנות טובה לממש את מטרותיה - להסיר את המצור המצרי על תעלת סואץ, להכות
בצבא המצרי ולמוטטו, ובכך לשבש אפשרות התקפה מצד הצבא המצרי על ישראל, ולסלק את
הפדאינים מרצועת עזה.
כבר ביוני 1956 החלו דיונים משותפים בין ראשי מערכת
הביטחון הישראלית והצרפתית לקראת שיתוף פעולה בתחום הרכש והמודיעין. אותה עת היה
ברור לכל כי נאצר תומך במרד האלג'ירי ובכך מערער את היציבות השלטונית של צרפת בצפון
אפריקה. הצרפתים ראו בחיוב הצטרפות ישראלית לפעולה שמטרתה למוטט את משטרו של נאצר.
במהלך דיונים אלה שתוצאותיהם היו הסכם להספקת נשק בהיקף גדול נזרעו הזרעים שהבשילו
בדיונים שהתקיימו בחודשים ספטמבר - אוקטובר 1956 הן בצרפת והן בארץ, ובמהלכם התגבשה
התוכנית המשולשת לפעילות מלחמתית נגד מצרים.
ב-21 באוקטובר 1956 נפגשו דוד
בן גוריון ראש הממשלה ושר הביטחון, גי מולה ראש ממשלת צרפת, כריסטיאן פינו שר החוץ
בממשלת צרפת וסלוין לויד שר החוץ הבריטי מלווים באנשיהם (מישראל - בן גוריון, משה
דיין ושמעון פרס), בוילה בסוור שפרברי פריז ולאחר שלושה ימי דיונים עם עליות
ומורדות נחתם על ידם ב- 24 באוקטובר מסמך הידוע כ"פרוטוקול סוור".
בהסכם זה
ישראל הסכימה ליצור איום צבאי על גדות תעלת סואץ ובכך לתת עילה לשני הצבאות האחרים
לתפוס את אזור התעלה כדי לשמש חיץ, כביכול, בין הצבא המצרי לישראלי. המטרה האמיתית
הייתה כמובן להשתלט על אזור תעלת סואץ ולבטל את הלאמתה על ידי
המצרים.
הפרוטוקול מבטיח לישראל מטרייה אווירית לעורף מפני הפצצות מטוסי
האויב, וסיוע בלחימה.
לימים כונה הסכם סוור "הקנוניה". כשנתגלתה "הקנוניה"
נאלץ שר החוץ הבריטי להתפטר עקב מחאות רבות מצד הציבור הבריטי.
ישראל
התכוננה למבצע. הרוח החיה שדחף למבצע היה הרמטכ"ל משה דיין. עוד בנובמבר 1955 הגיש
דיין תוכנית לכיבוש שרם - א - שייח במטרה לחסל את המצור המצרי. ראש הממשלה ושר
הביטחון דחה אז את הצעת הרמטכ"ל.
בד בבד פעלו אנשי משרד הביטחון ובראשם
מנכ"ל משרד הביטחון שמעון פרס אצל הצרפתים במטרה להגביר רכש צבאי וציוד. הקשרים
המצוינים שנקשרו במהלך השנים בין מנכ"ל משרד הביטחון שמעון פרס, ראש משלחת הרכש
הישראלית בפריז יוסף נחמיאס ואישים נוספים עם ראשי משרד ההגנה והצבא הצרפתי סייעו
רבות בהמשך. במהלך שנת 1955 ו - 1956 נרכשו מטוסים, טנקים וציוד רב אחר שניטרלו
במידת מה את עסקת הנשק המצרית - צ'כית.
תוך כדי השיחות בסוור הוחל בארץ
בתכנון המבצע הידוע בשם "מבצע קדש". הוצאו מספר פקודות והנחיות, כאשר האחרונה הייתה
פקודת תכנון מס. 2 מה- 28 באוקטובר 1956 . בפקודה זאת מוגדרות שלוש משימות המבצע:
א. יצירת איום צבאי על התעלה על ידי תפיסת יעדים צמודים לתעלה. ב. כיבוש מיצרי מפרץ
אילת. ג. שיבוש המערך המצרי בצפון סיני, ומיטוטו.
בן גוריון שיתף מעט מאוד
מחברי הממשלה בכל הפעולות שקדמו למבצע. הבולטת שבהם הייתה גולדה מאיר, שאף קיימה
שיחות עם הצרפתים. רק בישיבת הממשלה ב- 28 באוקטובר ערב המבצע הביא בפני חברי
הממשלה את תכנית המבצע וביקשם לאשרה. לאחר ישיבת הממשלה פורסמה הודעה מטעמה, כי עקב
חשש להתקפות פתע בגבולות יש צורך לגייס גדודי מילואים אחדים שיוצבו לאורך גבולות
המדינה.
עם אור אחרון של ה- 29 באוקטובר נפתחה המערכה עם הצנחתו של גדוד 890
בפיקודו של רפאל איתן ("רפול") מזרחית למעבר המיתלה.
המערכה התקדמה בשלושה
צירים מרכזיים - הציר הצפוני מרצועת עזה אל קנטרה, הציר המרכזי קציימה - אבו-עגיילה
- איסמעאלייה, והציר הדרומי קציימה, מיתלה , פורט תאופיק. כן פעל כוח שיצא מראס - א
- נקב לעבר שארם א- שייח.
לא ניכנס כאן לתיאור מהלכי הקרב, שפורסמו במספר
רב של ספרים, מאמרים וכתבות בעיתונות. נציין רק שזו הייתה הפעם הראשונה שצה"ל הפעיל
ריכוז כוחות אוגדתיים.
כיבוש חצי האי סיני הושלם בבוקר ה- 5 בנובמבר 1956 עם
כיבוש שרם א- שייח.
התכנונים, ההכנות, הקרבות ותוצאותיהם מתוארים ומתועדים
בכ- 400 תיקים שנחשפו לציבור ועומדים לרשות המתעניינים בחדר העיון בארכיון צה"ל
ומערכת הביטחון.
מעט מהמצוי בתיקים מובא בתצוגה זו.