במוצאי שבת 13 במרס 1948 הופעלה לראשונה מרגמת ה'דוידקה' בפעולה קרבית של 'ההגנה'. היה זה במסגרת מבצע 'מרכז' של חטיבת קרייתי נגד שכונת אבו כביר ביפו.
ממציא הדוידקה היה דוד לִיבּוֹבִיץ (1969-1904). ליבוביץ, יליד רוסיה, עלה לארץ ב-1927 והתקבל לעבודה בבית הספר החקלאי 'מקווה ישראל', שם שימש תחילה מכונאי ובהמשך מורה למכונות חקלאיות ומנהל הענף הטכני. הוא הצטרף ל'הגנה' בתל אביב, סיים קורס לסמלים ומונה למפקד מחלקת מילואים ואחר כך למפקד פלוגת מילואים ולמפקד קטע בקו ה'חזית' הדרומי של העיר, בגבולה עם יפו. בשנות השלושים שירת ליבוביץ ב'תעש' – התעשייה הצבאית של 'ההגנה' – והדריך בנושאי נשק ותחמושת בקורסים של הארגון לצד עבודתו היומית בבית הספר. ב-1938 נפצע קשה מהתפוצצות רימון בקורס שבו הדריך. בשל העומס הכבד שעיסוקיו הטילו עליו, ומשום מחויבותו לבית הספר, הפסיק ליבוביץ את פעילותו בתעש ב-1940.
הכנת הקרקע לנטיעת כרם חדש בבית הספר החקלאי 'מקווה ישראל' (1937). זכויות יוצרים: הארכיון לתולדות 'ההגנה'.
מכונה לייצור פגזים למרגמות 3 אינץ' באחד מ'מכוני' 'תעש'. זכויות יוצרים: הארכיון לתולדות 'ההגנה'.
בנובמבר 1947, בסמוך לפרוץ מלחמת העצמאות, חזר ליבוביץ לשירות פעיל ב'הגנה' ומונה למפקח על הטיפול בנשק ועל חלוקתו בחזית הדרום של תל אביב. במהלך שירותו בחודשי המלחמה הראשונים הבחין ליבוביץ כי חלק ניכר מן הפעילות המבצעית בחזית דרום העיר התאפיין בפגיעה ביעדים ערביים תוך התגנבות או פריצה לעברם והפעלת מטעני חבלה, דבר שהיה כרוך בסכנה רבה לחבלנים וללוחמים שליוו אותם. כפי שהעיד לימים, על רקע זה הוא החל לחפש דרך 'לחסוך' את הצורך ב'כניסת החברים לתוך האזורים המסוכנים' במשימות אלה, ותוך כך 'צץ במוחי רעיון של הטלת כמויות ניכרות של חומרי נפץ' על היעדים 'ע"י מכשיר' ממרחק.
ליבוביץ נפגש עם מפקד חזית דרום תל אביב ישראל שחורי ועם קצין המבצעים החזיתי משה ויינמן והציג בפניהם את רעיונו. השניים התרשמו לחיוב מדבריו ובהמשך הוא הוזמן לפגישה בביתו של מפקד חבל 1 בחזית הדרום, איש 'ההגנה' הוותיק סעדיה קירשנבוים, שם 'נוכחו [עוד] 3-2 חברים עם הצעות אחרות'. בפגישה הציע ליבוביץ 'לבנות מרגמה להטלת פגזים ע"י מטען אבק שריפה', ולאחר דיון התקבלה הצעתו.
עמוד מעדותו של דוד ליבוביץ השמורה בארכיון לתולדות 'ההגנה'
תכנון המרגמה וייצור הדגם הראשון שלה נעשו בתחילת מרס 1948. סייעו לליבוביץ בעבודה זו מספר נָשקים ששירתו בחזית הדרום של תל אביב, בהם זרובבל רבינוביץ, משה גולדשטיין ויעקב נוימן שהיה בעלים של בית מלאכה קטן ובו מחרטה. את קנה המרגמה חרטו מקנה תותח ישן שמצאו במחסן גרוטאות וגם החומרים ששימשו לייצור שאר חלקיה ולהכנת הפגז הראשון הושגו באופן דומה, או כדברי ליבוביץ: 'במקום החומר הרצוי נאלצנו להשתמש בחומר המצוי'. 'בדרך כלל יש לציין כי הייתה לי סבלנות רבה', סיפר, 'אבל כשניגשנו לבניין הכלי לא הייתה לנו סבלנות לחכות להכנת הכלי. במשך מספר ימים הצלחנו לבנות כלי אחד שאפשר לנסות בו נסיון ראשון של הטלת פגז אחד'.
הניסוי התקיים בחולות חולון. פגז המרגמה, ששקל 37 ק"ג, הורכב משני חלקים: בסיס צר וארוך ובו נַפָּץ (דטונטור) ופתיל השהָיָה, וראש נֶפֶץ רחב ממנו; קצהו העליון של הבסיס הוברג לחלקו התחתון של ראש הנֶפֶץ. בסיס הפגז הוכנס לקנה המרגמה – קוטר הקנה היה 3 אינץ' (81 מילימטר) – וראש הנֶפֶץ נותר מחוץ לקנה. הפעלת המרגמה נעשתה באמצעות משיכה בחבל שנקשר לידית בחלקו האחורי התחתון של הקנה, מהלך שגרם לנקירת פיקה בבסיס הפגז ולפיצוץ מטען חומר נפץ שהעיף את הפגז מן הקנה; תוך תעופתו של הפגז הופעל בבסיסו מנגנון נקירה פנימי שהצית את פתיל ההשהיה, ובסיום בעירתו של הפתיל, שלעתים קרובות נמשכה שניות אחדות לאחר נפילת הפגז, התפוצץ ראש הנֶפֶץ שלו. החבל, שאורכו היה מטרים אחדים, נועד לאפשר לצוות המרגמה להפעיל אותה מאחורי מחסה: המחסה נדרש בשל ההדף העצום שנוצר בזמן הירי. ליבוביץ תיאר את הניסוי כך: 'הדלקתי את הפתיל [בפגזים הראשונים של המרגמה עדיין לא היה מנגנון הנקירה הפנימי שהצית את פתיל ההשהיה, והרגמים הציתו אותו ידנית] ומיהרתי להיכנס למחסה. שניות מספר עברו עלינו במתיחות לא תשוער, והנה נשמע רעם היריה. הגוף השחור והמָאֳרָך של הפגז זינק מן הקנה, עשה דרכו בקשת גדולה ונפל לתוך החול במרחק 220 מטר [נראה כי מטעמי ביטחון וסודיות לא הכיל הפגז חומר נפץ]. להתלהבות המשתתפים בניסוי לא היה גבול'.
בעקבות הצלחת הניסוי הוחלט לבנות עוד שתי מרגמות, וליבוביץ ועוזריו עשו זאת תוך שלושה ימים וסיפקו את שלוש המרגמות בזמן למבצע 'מרכז'. לפי חשבון הוצאות שהוגש ל'הגנה' ב-10 במרס, שלושה ימים לפני המבצע, התשלום עבור העבודה והחומרים הסתכם ב-210.265 לירות ארץ-ישראליות (210 לירות ו-265 מיל). התחמושת שיוּצרה למרגמות כללה עשרות פגזים, חלקם פגזים כבדים במשקל 37 ק"ג שטווח הירי שלהם הגיע ל-350 מטרים, וחלקם פגזים קלים במשקל 12 ק"ג שנכנסו במלואם לקנה המרגמה וטווח הירי שלהם היה 750 מטרים.
הדוידקה ושני סוגי הפגזים שיָרתה (1949): מימינה של המרגמה (צד שמאל בתצלום) על הקרקע מונח הפגז הכבד ומשמאלה (צד ימין בתצלום) שוכב בסיס של פגז כבד (ללא ראש הנֶפֶץ של הפגז) ומאחוריו עומד הפגז הקל. צילום: שרות מפות וצילומים, צה"ל. זכויות יוצרים: ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון.
דוד ליבוביץ והדוידקה (1949): ימינו אוחזת בגלגל ששימש לכיוון גובהו של הקנה וקביעת טווח הירי, ושמאלו מחזיקה בידית שמשיכתה גרמה לנקירת פיקת הפגז. צילום: שרות מפות וצילומים, צה"ל. זכויות יוצרים: לשכת העיתונות הממשלתית.
מבצע 'מרכז' נועד לפגוע בעמדות ערביות שולטות בצפון אבו כביר שמהן ירו חמושים מקומיים וחיילי 'צבא ההצלה' שתגברו אותם על התחבורה היהודית שעברה בדרך יפו – אבו כביר – שכונת עזרה והכביש לירושלים, ועל שכונות הספר הדרומיות של תל אביב, בהן גבעת הרצל, שכונת שפירא וגבעת משה.
מתוך מפת תל אביב של מחלקת המדידות המנדטורית ועליה סימוני תכנון של 'ההגנה'. במרכז השליש התחתון מסומן השטח הבנוי של אבו כביר (Saknat Abu Kabir), מצפוֹנו שכונת גבעת הרצל וממזרח לה שכונת שפירא ושכונת גבעת משה.
למרות חזונו הראשוני של ליבוביץ על 'מכשיר' שיטיל מטעני נפץ על יעדים ויחסוך את הצורך להתקרב אליהם רגלית כדי לפוצצם, שלוש המרגמות שייצרו הוא ועוזריו נועדו לשמש במבצע 'מרכז' ל'ריכוך' היעדים, שלאחריו יפרצו כוחות רגליים לכיוונם ויפוצצו אותם באמצעות מטעני חבלה, כבעבר.
'שעת האפס' – שעת פתיחת ההתקפה במבצע – נקבעה למוצאי שבת 13 במרס ב-19:30. לפי תוכנית המבצע, במשך 15 הדקות הראשונות להתקפה היה אמור להתקיים ירי ממרגמות קלות 2 אינץ' (52 מ"מ) וממקלע בְּרֶן לעבר אבו כביר, אחר כך 30 דקות של ירי משלוש המרגמות החדשות, הכבדות, שנקראו 'דוד' (על שם ממציאן), שבסיומו ינועו שלוש מחלקות רגליות ליעדיהן ויבצעו את משימותיהן: כיבוש משלט על הדרך ליפו, הצבת מארב על דרך זו ופיצוץ מספר בניינים באבו כביר. בפועל נדחתה שעת האפס בשל עיכובים בהיערכותן של המחלקות בנקודותיהן. מתמליל הקשר של המבצע ומדו"ח המבצע שנותרו ושמורים בארכיון לתולדות 'ההגנה' עולה כי רק בשעה 21:02 ניתנה פקודת 'אש' למרגמות ה-2 אינץ' ולבּרן. כעבור 11 דקות ניתנה פקודה לשלושת צוותי מרגמות ה'דוד' להכין לכל אחת מהן 'פגז אחד לירייה' וב-21:14 נמסר לכוחות השונים כי 'בעוד 2 דקות נפתח באש מרגמות ["דוד"]'. פקודת הירי למרגמות ה'דוד' ניתנה ב-21:17 וכעבור דקה 'נשמע[ה] יריית הפגז הראשון'. אש הריכוך של מרגמות ה'דוד' נמשכה עד 22:38, איחור של כ-50 דקות מן השעה המתוכננת, ובמהלכה נורו 24 פגזים כבדים וארבעה פגזים קלים. אחר כך ניתנה פקודה למחלקות הפורצות לנוע ליעדיהן.
העמוד החמישי של תמליל הקשר של מבצע 'מרכז' ובו ציון פקודת 'אש!' לשלוש מרגמות ה'דוד' לירי הפגז הראשון ב-21:17, ודיווח דקה אחר כך כי 'נשמע[ה] ירית [יריית] הפגז הראשון מדוד שלוש' וכי 'הפגז פעל'.
הפעולה הרגלית הצליחה רק בחלקה. המשלט לא נכבש ורק חלק מן הבניינים שנועדו לפיצוץ חובלו ונהרסו. בדו"ח המבצע נמתחה ביקורת על תפקוד שלוש המחלקות הרגליות, אך צוין בו כי 'המגמה בכללה הושגה תודות למרגמות "דוד" שיעילותן [הושגה] ע"י כוח ההרס של פגזיהן והאפקט המורלי שלהן'. 'האפקט המורלי' היה תוצאה של הרעש הרב שנוצר בעת ירי הפגזים, השריקה שהשמיעו בשעת מעופם וכמובן קול התפוצצותם, שהטילו אימה על הלוחמים ועל התושבים הערבים באבו כביר ובסביבתה (ובכל מקום שבו הופעלה המרגמה בהמשך המלחמה). רק שניים מ-28 הפגזים שנורו לא התפוצצו, ופגז נוסף כנראה התפוצץ באיחור. לעומת זאת ביקר דו"ח המבצע את משך הזמן הארוך שנדרש להכנת המרגמות לירי, דבר שגרם ל'רווחי זמן גדולים מדי בין פגז לפגז', וקבע כי 'הסיבה לכך – השימוש [הידני] בפתילים לשם הפעלת החומר הבליסטי במקום מנגנון הדלקה [מכאני] שלא היה סיפק להתקין' בפגזים.
העמוד הרביעי של דו"ח מבצע 'מרכז'. בסעיף 4 'הערות וציונים', תת-סעיף 3, התייחסות לשימוש בפגזי מרגמות ה'דוד' במבצע.
העמוד החמישי של דו"ח מבצע 'מרכז'. בסעיף 9 'סכומים [סיכומים] ומסקנות', תת-סעיף 1, התייחסות לביצועיהן של מרגמות ה'דוד' והמלצה כי 'חירם [כינויו של דוד ליבוביץ ב"הגנה"] בונה המרגמה ועוזריו יצוינו [...] במיוחד' על ידי מפקד תל אביב וחטיבת קרייתי מיכאל רבינוביץ (בן-גל).
מתוך דף ידיעות פנימי שהופץ בין חברי 'ההגנה' ב'חֶבל 1' בחזית דרום תל אביב ובו דיווח על מבצע 'מרכז' ועל 'הנשק הכבד' ש'הומצא ע"י הח' [החבר] דוד'.
ידיעה שהועברה למחלקה הערבית של הש"י (שירות הידיעות של 'ההגנה') ובה תמצית מתוך כתבה שפורסמה בעיתון 'אל-דִפַאע' היפואי ב-15 במרס הנוגעת להפגזת מרגמות ה'דוד' במבצע 'מרכז'.
דיווח של מודיע של הש"י על דברים ששמע ממפקד מחוז יפו במשטרת המנדט בנוגע ל'נשק החדש' ששימש במבצע 'מרכז'.
כעבור 11 יום, ב-24 במרס, שימשו שלוש מרגמות 'דוד' את כוח קרייתי במבצע 'קֶרַח' נגד יעדים באזור אל-בַּצַה שממערב לאבו כביר, וב-31 בחודש הופעלו ארבע מרגמות במבצע 'מרכז 2' של קרייתי נגד אבו כביר. ערב מבצע 'קרח' העביר מפקד העיר תל אביב וחטיבת קרייתי מיכאל רבינוביץ (בן-גל) לרמטכ"ל 'ההגנה' יעקב דוסטרובסקי (דורי) בקשה כי שמה הרשמי של המרגמה החדשה יהיה 'דוד' וכי יאושר לתל אביב תקן של 16 מרגמות מסוג זה ו-160 פגזים, חמישה כבדים וחמישה קלים לכל מרגמה. הכרת מטכ"ל 'ההגנה' בתועלתה ובנחיצותה של המרגמה באה לידי ביטוי במכתב מאגף האפסנאות (אג"א) לחטיבת קרייתי מ-30 במרס ובו בקשה להגדיל את מספר המרגמות שהזמין אג"א לפני כן מ-12 ל-20, את מספר הפגזים 'הגדולים' (הכבדים) מ-150 ל-250 ואת מספר הפגזים 'הקטנים' (הקלים) באותו שיעור.
מכתבו של מפקד תל אביב וחטיבת קרייתי מיכאל רבינוביץ (בן-גל) לרמטכ"ל 'ההגנה' יעקב דוסטרובסקי (דורי).
בקשת אגף האפסנאות במטכ"ל 'ההגנה' ממפקד תל אביב וחטיבת קרייתי להגדלת ההזמנה למרגמות 'דוד' ולפגזים.
אין זה ברור מתי החליף כינוי החיבה 'דוידקה' את השם 'דוד' לציון המרגמה. בירושלים, לשם נשלחה מתל אביב מרגמה לדוגמא שעל בסיסה יוצרו בעיר מספר מרגמות נוספות, היא כונתה תחילה 'פרעוש' משום נטייתה 'לקפוץ' כתוצאה מן ההדף בשעת הירי. כדי למנוע או למתֵן את תופעה 'הקפיצה' הונחו הרגמים להניח על בסיס המרגמה שקי חול.
הוראות בטיחות למפקד חוליית מרגמות 'דוד'
מלבד השימוש שנעשה בדוידקה בתל אביב היא שימשה במהלך מלחמת העצמאות גם במקומות אחרים, והופעלה בין היתר בכיבוש חיפה ב-22 באפריל 1948, בכיבוש צפת ב-10-9 במאי, בכיבוש תל בית שאן ב-11 במאי, שבעקבותיו נכנעה העיר בַּיְסַאן (בית שאן) למחרת, ובקרבות בירושלים ובסביבתה.
דוד ליבוביץ שירת במלחמת העצמאות ב'הגנה' ובצה"ל בתפקידים טכניים במטה חטיבת קרייתי. לאחר המלחמה השתחרר מן הצבא ועבד כמנהל מוסך במחלקה למכונות חקלאיות במשביר המרכזי בתל אביב, שם הביא לידי ביטוי את כשרון ההמצאה שלו בתחום המיכון והציוד החקלאי.
תרומת הדוידקה למאמץ המלחמתי תוארה בספרות העיונית על מלחמת העצמאות, ברשימות עיתונאיות שהופיעו מפעם לפעם בשנים שלאחר המלחמה, בעיקר בסמוך ליום העצמאות, ואף הונצחה באנדרטאות בירושלים ובצפת, בהן הוצב דגם של המרגמה; דוידקה הוצבה גם בחצר בית שטורמן בקיבוץ תל יוסף. מרגמות דוידקה נוספות מוצגות במוזיאון 'ההגנה' ובמוזיאון בתי האוסף לתולדות צה"ל, שניהם בתל אביב.
גם דוד ליבוביץ לא נשכח מלב לאחר מלחמת העצמאות. מלבד אזכורו כממציא הדוידקה בספרי עיון על המלחמה ובעיתונות, הונחלה תרומתו גם בבתי ספר בשנותיה הראשונות של המדינה, כפי שמעידים מכתבים שקיבל. כך, לציון יום העצמאות השמיני בתשט"ו (1956) קיבל ליבוביץ מכתב וציורים מתלמידי כיתה א3 בבית הספר 'הר נבו' בתל אביב. במכתב כתבו התלמידים כי 'המורָה שלנו סִפּרה לנו שהדוידקה שלך הצילה אותנו מסכנת המָוֶת בזמן מלחמת השחרור. אנו צעירים מן המדינה רק בשנה אחת ולא זוכרים את מלחמת השחרור אבל אנו לא נשכח אותך לעולם'.
מכתבם של תלמידי כיתה א3 בבית ספר 'הר נבו' בתל אביב לדוד ליבוביץ (1956)
ציורה של אלנה מכיתה א3 בבית ספר 'הר נבו' בתל אביב לדוד ליבוביץ (1956)
לציון יום העצמאות ה-11 בתשי"ט (1959) נשלחו לליבוביץ מכתבי הוקרה גם מתלמידי כיתה א3 בבית ספר 'הבונים' בתל אביב (כיום בית ספר 'בלוך'). הנוסח היה קבוע, וכל תלמיד כתב מכתב נפרד בכתב ידו: 'שלום רב לך דָוִד היקר! בכתתנו למדנו עליך ועל התותח שלך. אנחנו חושבים שאתה גִבּוֹר. אנחנו אוהבים אותך מאוד ומברכים אותך שתהיה בריא'. מורתם, הגברת פ' בילופולסקי, הוסיפה מכתב משלה, שבו התנצלה 'על הטרדה הרבה, שאנו גורמים לך במכתבינו התמימים, אך האמֵן שהם נובעים מתוך לִבּוֹת רוגשים והומים לך הערצה וכבוד. הילדים היו משולהבים ביותר לשמע הספור עליך ועל פָעָלְךָ בצבאנו המהולל. אם לא קשה עליך ביותר, הואל נא בטובך ורשום לילדים כמה מִלוֹת תשובה'. במכתב התשובה ששלח ליבוביץ למורה הודה לה ולתלמידיה על המחווה וצירף 'תצלום האנדרטה שהוקמה בצפת לזכר הכלי, שעלה בידי ליצור במלחמת השחרור'.
מכתבה של רותי מכיתה א3 בבית ספר 'הבונים' בתל אביב לדוד ליבוביץ (1959)
המשך המכתב
מכתבה של מורת כיתה א3 בבית ספר 'הבונים' בתל אביב ה' בילופולסקי לדוד ליבוביץ (1959)
ב-12 ביולי 1962, בעקבות פגישה עם ליבוביץ, כתבה לו רחל ינאית בן-צבי, אשת הנשיא השני של מדינת ישראל יצחק בן-צבי, שבין שאר פעליה נמנתה עם מייסדי ופּעילי ארגוני ההגנה העצמית ביישוב העברי החדש בארץ טרם הקמת המדינה, 'בר-גיורא', 'השומר' ו'ההגנה'. בפתח מכתבה ציינה רעיית הנשיא כי 'היתה זו חוויה בשבילי לפגוש את האיש שנתן לנו את "הדוידקה". ראיתי שאתה גאה על שאר הדברים שהמצאת לא פחות מאשר על"הדוידקה", אך לנו, לירושלמים, עמדה הדוידקה בהיותנו במצור, ולא נשכח אותך'. אחר כך נפנתה לשאול אותו על עמידת מקווה ישראל ב'מאורעות 1938-1936' ובמלחמת העצמאות. בנה הבכור, עמרם, למד בבית הספר החקלאי שם בסוף שנות השלושים. הבן השני, עֵלי, למד בבית הספר החקלאי 'כדורי' בגליל. הוא נפל בקרב במלחמת העצמאות, סמוך לקיבוצו בית קשת.
מכתבה של רחל ינאית בן-צבי לדוד ליבוביץ (1962)
המשך המכתב
דוד ליבוביץ נפטר בשנת 1969 בגיל 65.
הערה: כל התעודות הארכיוניות ששימשו לכתיבת רשימה זו ואלה מהן המוצגות למעלה, בהן מפת תל אביב – יפו, שמורות בארכיון לתולדות 'ההגנה' בתל אביב. שני התצלומים הראשונים המוצגים למעלה שמורים בארכיון לתולדות 'ההגנה', ואילו שני תצלומי הדוידקה (כולל זה שנראה בו דוד ליבוביץ) שמורים בארכיון צה"ל ומערכת הביטחון בתל השומר. התצלומים נסרקו בידי גואל אמיר (ארכיון צה"ל ומעהב"ט). המובאות מן התעודות נמסרו כלשונן במקור, למעט הוספת אִמוֹת קריאה ולעתים ניקוד לשם הקלת הקריאה. הוספות על הכתוב במובאות והנהרות שלו ניתנו בסוגריים מרובעים [ ].
כתב: שמרי סלומון, הארכיון לתולדות 'ההגנה'
תאריך פרסום: 12/03/2015